מסעות אישיים

דברים שרואים משם לא רואים מכאן

קטמנדו, נפאל 2.4.2007, שעה לפני ליל הסדר, אינטרנט קפה "שאפשר לעשות ממנו שיחות זולות לארץ" "הלו אמא, את שומעת אותי? כן, עוד כמה דקות אני הולך לעשות את הסדר.

לא, מה פתאום לבד, יהיו פה המון ישראלים. אמא אני מאוד אוהב את כולם. דיברתי עם גליה ואני מה זה מתגעגע אליה, כבר שלושה חודשים. אמא תמסרי גם לאבא ולחגית שאני מתגעגע. גם לסבתא. בטח שאני אהיה ... הבטחתי לך שבראש השנה אני אהיה, האמת איך שזה נראה כרגע יכול להיות שאחזור כבר בשבועות. הלו אמא, את שומעת? פשוט הקשר לא כל כך טוב, אמא? ...".

שאנטי דוט קום תופעה מעניינת "הטיול לדרום מזרח אסיה". אני זוכר שביקרתי לראשונה באסיה לפני קצת יותר משמונה עשרה שנה. בהודו למדו אז להכיר את "המטייל הישראלי", באיי תאילנד עוד לא היה חשמל, ומים זרמו שם רק לפעמים, ובנפאל עוד היו מסלולים בהרים שיכולת לטייל בהם ולהרגיש ממש לבד. והקשר ... אולי יותר מהכל, הנסיעה למזרח סימלה אז שקט, יציאה להתמודדות עם מציאות אחרת, חופש מהארץ,

התנתקות, מעין טיול התבגרות. זה היה לפני שהמציאו את האינטרנט, את הפלאפון וה-sms , לפני ה- Yahoo messenger, Skype והרבה לפני ש voice over ip הפך לתופעה נפוצה. מאז הפשירו הרבה שלגים על פסגות ההימלאיה ומים רבים זרמו אל הנהרות שבהם עושים היום רפטינג, והישראלי המצוי ... השתנה.

התרמילאי הישראלי מודל 2007 הוא לגמרי אחר. מאפי עד סוויסה את אפי פגשתי בכניסה למשרד הנסיעות הכי ישראלי בעולם שדווקא מתנהל בקטמנדו על ידי נפאלי חביב ואמין בשם "מאיר סוויסה". סוויסה הוא שם דבר בנפאל והוא חולש על שני משרדי נסיעות שכל לקוחותיו ישראלים. אפי, בחור צנום בן 24, מחדרה, עמד בכניסה והיה מבואס מאוד כי יום לפני כן

גנבו לו את מכשיר ה PSP, מעין דגם משוכלל לפלייסטיישן חדיש שהוא הביא איתו לטיול למזרח. "אני אגיד לך את האמת" הוא אמר בשקט. "נסעתי לטיול במזרח כדי לצאת קצת מהארץ, להשתחרר מהעול הזה שלחץ לי על הצוואר כמו מלחציים. הייתי צריך שינוי. אבל מהיום הראשון שעזבתי את הארץ אני מתגעגע בטירוף. לא יודע מה תקף אותי פתאום. מתגעגע לחברה שלי שנשארה בארץ, מתגעגע לחברים, ואפילו לאמא, לאבא. וגם לסבא שלי. כל הזמן מלחיץ אותי שהוא ימות פתאום כשאני מטייל כאן. תראה, היה לי משעמם בארץ, שום דבר מיוחד לא קרה. עבדתי בשירות לקוחות בחברת סלולאר, כל בוקר נוסע שעה בפקקים, פעם בשנה מילואים, אתה יודע... שגרה". כאן הוא שותה קפה נמס מהארץ, אוכל במסעדות ישראליות, שומע ארקדי דוכין, אהוד בנאי ושוטי הנבואה ב mp3 ואם יש הזדמנות הוא

רואה בווידאו פרקים של "ארץ נהדרת" או ליגת האלופות. "אפילו נהייתי קצת מסורתי, בשביל התרבות. פתאום נהייתה לי איזו משיכה ליהדות, בארץ זה בכלל לא עניין אותי, אבל כאן נראה שככל שמתרחקים מהארץ היא מתקרבת אלינו. זה דומה קצת למערכות היחסים האלה שמצד אחד 'אי אפשר לחיות איתן', ומצד שני 'בלתי אפשרי לחיות בלעדיהן'". זה מעורר מחשבה: מה מושך כל כך הרבה ישראלים למזרח? כמות התרמילאים הישראלים במזרח היא אדירה ביחס לאחוז היחסי שלהם בקרב האוכלוסייה הכללית. לא גרמנים, לא יפנים, לא אמריקאים או בריטים. בחורינו המצוינים מטפסים על גבעות ההימלאיה, חותרים במרץ בנהרות נפאל ורוקדים בטראנס במסיבות פול- מון בקופנגאן, ובהמוניהם. קופנגאן, תאילנד 8.4.2007, ערב חג שני, מסעדה ישראלית "פה, בקופנגאן, האי הכי יפה בתאילנד ואחד היפים בעולם,

יש לך את ישראל הקטנה..." מספר אחד מבעלי ארבע המסעדות הישראליות שבאי, " אנחנו בכל מקום. אנחנו, הישראלים, בכל מקום!! לאן שלא תסתכל תראה אותם. אוכלים, מטיילים, רוקדים. תאמין לי, כבר לא צריך לחזור לישראל!". על השולחן מפוזרים שרידים מארוחת ערב טיפוסית שמוכרת לכל תרמילאי ישראלי במזרח הרחוק: שייק אבטיח טרי, שקשוקה, סלט ישראלי (שכולל עגבניה ומלפפון מקומיים ושמן זית וזעתר שהובאו במיוחד מהארץ), פירה, ולרגל החג גם מצות. בקרוב יורחב הפלא לשאר מדינות אסיה והמהפכה התרבותית תושלם. טופס טיולים נכנס סדרה של חיסונים נגד כלבת,

דלקת קרום המוח, צהבת ומלאריה. קצת קניות שימושיות, גרב שאפשר לאכסן בה את הכסף המסמכים, הדרכון וטרוולרס צ'קס למען הביטחון, תרמיל משומש היטב והופ, יוצאים לדרך. הסיבה הרשמית לנסיעה שלנו היא שהחלטנו להדפיס את העיתון "קבלה לעם", שמחולק מזה חצי שנה ברחבי ישראל, במהדורה מיוחדת לדרום מזרח אסיה ולחלק אותו באהבה לכל עשרות אלפי הישראלים המטיילים בתאילנד, הודו ונפאל. רעיון פשוט בתיאוריה, אבל הביצוע מורכב הרבה יותר. עם זה נצטרך כבר להסתדר איכשהו. יצאנו לדרך, צוות בן עשרה אנשים שכולם טיילו בעבר

במזרח ומכירים היטב את השטח. עזבנו את הארץ ויצאנו להודו, נפאל ותאילנד עם הרבה כוונה טובה בלב ורצון כנה למצוא את הדרך המתאימה להעביר את הקסם של חכמת הקבלה לתרמילאים במזרח. על הפרק צפו מייד המון שאלות: איפה מדפיסים עיתון בהודו? איך לחלק אותו, והיכן? כיצד להוביל עיתונים מבנגקוק לאיים בתאילנד? מה נעשה בקטמנדו, איך יתקבל העיתון על ידי התרמילאים הישראלים ועוד שאלות רבות שצריך למצוא להן פתרון. בליבו של כל אחד מאיתנו קיננה בסתר מחשבה, איך אנחנו היינו מגיבים כמה שנים אחורה, בזמן הטיול שלנו במזרח,

אם היינו מקבלים לידנו עיתון שמספר על רוחניות, אהבת הזולת, חיפוש ופנימיות? ליל סדר אוניברסאלי אז קצת נתונים: קרוב ל-2000 ישראלים חגגו השנה את הסדר בקטמנדו, עוד כ-1000 חגגו בפוקרה - העיירה השנייה בגודלה בנפאל, בסביבות 1,500 התכנסו בבנגקוק, וקבוצות קטנות יותר התאספו בדרמסלה ובקאסול שבצפון הודו, וברישיקש שעל גדות הגנגס. באיים קופנגאן וקוסאמוי השוכנים לחופי מפרץ תאילנד נאספו עוד כמה מאות בסדרים מאולתרים. גם בוייטנאם ובקמבודיה נערכו השנה לראשונה סדרי פסח, ונראה כי עם ישראל אמנם מטייל בעולם אבל על הסדר הוא לא מוותר בשום מחיר. מה גורם לכל כך הרבה אנשים צעירים לעזוב הכל ולנסוע ל"טיול של אחרי צבא" במזרח? האם זו רשימת פעולות שצריך לעבור כל ישראלי צעיר לפני שהוא מתחיל ללמוד באוניברסיטה, לפתח קריירה,

להתחתן ולהיכנס למסלול החיים השגרתי? האם אלה רגעי התמימות האחרונים לפני שהוא מתיישב ו"נכנס לתלם", או אולי מסתתר כאן משהו עמוק יותר, איזה חוסר שקט פנימי, חיפוש אחר משמעות בתוך הריקנות שהולכת וגוברת? ובכלל, מה יש לחפש שם? ספקות על פסגת ההר את יוסי ועירית פגשנו בכניסה ל"Little Italy" המסעדה הישראלית הכי פופולארית בבאגסו,

כפר קטן מעל לעיר דרמסלה שבצפון הודו. למען הדיוק, אנחנו לא מדברים ממש על דרמסלה, אלא על מקלוד גאנג',

עיירה ציורית ששוכנת מעל לדרמסלה, תושביה פליטים טיבטיים ובראשם עומד הדלאי לאמה. האזור הוא אחד היעדים המועדפים על תרמילאים ישראלים רבים שמציפים אותו ונהנים ממגוון של סדנאות רוחניות המוצעות שם בשפע על רקע נוף הררי מרהיב ומזג אוויר נוח יחסית ברוב עונות השנה. עירית סיימה תואר ראשון במשפטים ומתלבטת האם להמשיך הלאה ולפתח קריירה של עורכת דין בארץ, ויוסי, מתכנת בכיר בחברת היי טק שהחליט לקחת פסק זמן מהעבודה ולעשות חושבים לפני שהוא מחליט סופית לטחון עבודה ולא לראות בית. הם ביחד כבר שנתיים והטיול משמש עבורם סוג של בדיקה אחרונה את הקשר שלהם לפני שהם עושים את הצעד הגדול ומתחתנים. הם לומדים יוגה, ניסו כבר סדנת ויפאסנה ובשבועיים האחרונים גם מתרגלים מדיטציה כל בוקר, באשראם הטיבטי המקומי.

"האמת היא שקשה להגדיר מה בדיוק אני מחפש", אומר יוסי במבט מהורהר. "אולי את עצמי. רוחניות זו מילה קצת גדולה עבורי, מושכת ומאיימת כאחד, אבל כאן אני מרגיש עם זה נוח. בארץ, אני קצת נרתע מזה כי איכשהו נוטים לקשור את זה לדת. תראה, אני לא טיפש. ברור לי שאני לא אהיה נזיר טיבטי. יש לי חברים שהלכו עם הקטע הזה עד לקצה,

נכנסו לאשראם ומשחקים אותה הודים. גם כל הניסיונות האלה להתלבש כמוהם הוא קצת פתטי. כל מי שטייל בהודו ונמצא בתהליך של חיפוש, מכיר את ההרהורים שעולים בך כשאתה משתתף בכל הסדנאות הרוחניות האלה. אתה עושה מדיטציה, מנסה קצת "להיות הודי" לכמה זמן שאפשר. אבל לפתע הטבע שלנו, הרצונות החזקים שקיימים בנו מתנגדים לניסיון לדכא אותם. אז אתה נותר עם שאלה אמיתית: מה היא הדרך הנכונה עבורי? הרי אני לא אצייר לעצמי נקודה אדומה על המצח, אבל אני חייב להגיד לך שכרגע, באופן זמני, התהליך שאני עובר עוזר לי להיפתח לדברים האלה.

ודאי שאם תצמיד אותי לקיר, אז אני אומר לך שלמרות שזה נשמע בנאלי, אני יודע שבסוף אחרי כל הסיבובים האלה אחזור הביתה והתשובה תחכה לי שם". המפלט האחרון בקצה רחוב הקוואסן המכונה בפי כל "קוואסן רואד", אחרי דוכן הפלאפל הקומפקטי לבין עשרות עגלות הנודלס המוקפץ, מתנשאים שני שלטי ענק בעברית "הקשר הישראלי" ו"המרכז למטייל".

מלבד שלטי הניאון בתאילנדית, ושלטי המסעדות באנגלית עבור התיירים, אלה הם השלטים היחידים שבולטים ומסמנים את הנוכחות הישראלית הפעילה ברחוב ובתאילנד בכלל. קרוב לשמונים אלף ישראלים מבקרים בתאילנד בכל שנה. רובם עוברים בתחנה המרכזית הסואנת של אסיה שנקראת בנגקוק בדרכם ליעד אקזוטי ומעניין יותר במזרח. מבנגקוק מובילה דרך המלך לאיים השונים השוכנים לחופי מפרץ תאילנד. אחת לחודש מתקבצים מטיילי תאילנד והמזרח למסיבת 'פול מון' בקופנגאן. כשהירח מלא, מתאספים קרוב לארבעת אלפים איש למסיבת חוף שרוקדים במשך עשרים וארבע שעות ולעיתים גם יותר. אנחנו משכימים מוקדם בבוקר, הכפר שבו אנו ישנים ריק מאדם. המקומיים מתעוררים רק בצהריים. אנחנו עוברים במהירות בין בתי העסק, במסעדות, בגסט האוסים,

בקפה אינטרנט - משאירים את העיתונים שלנו לישראלים שיבואו. מדי פעם פוגשים חבר'ה משלנו עם תרמיל על הגב וספר ביד, מחליפים רשמים, מחייכים וצוחקים ביחד, נפרדים מהם אבל לא שוכחים לתת עיתון ביד. הם לוקחים אותו, מסתכלים עליו ברפרוף וטומנים אותו עמוק בתרמיל. לנו זה מספיק, וממשיכים לתחנה הבאה.

גם בגואה שבדרום הודו כמו בקופנגאן מתקיימות מידי חודש מסיבות חוף ענקיות.

"תשמע, קשה לי להסביר לך מה דחף אותי להגיע למסיבות האלה כל חודש", אומר עופר, לשעבר קיבוצניק מבית אלפא, יוצא יחידה מובחרת, ועד לפני כמה חודשים בעלים של פאב מצליח בגואה שבדרום הודו. היום הוא גר בארץ ומשתדל להתרחק מהדברים האלה. "כן בוודאי שעושים שם סמים. אין חכמות. אתה לא רוקד עשרים וארבע שעות סתם כך. אף אחד לא יכול להחזיק בזה בלי שמשהו יתדלק אותו. התהליך הוא כמעט קבוע, בדרך כלל זה מתחיל במהלך הטיול עם סמים קלים, ואז מתוך לחץ חברתי כי כולם עושים, ומתוך איזו ריקנות,

זה קורה. כמעט כל חודש מחזירים מגואה בחור ישראלי חזרה לאשפוז בארץ. בשנים שהייתי שם, ראיתי הרבה חבר'ה שהלכו לאיבוד. אתה נתקל בסיטואציות קיצוניות שאתה לא יודע מה לעשות איתן ואיך למנוע את זה. ואז עם הזמן זה הולך ומחריף. החבר'ה שמגיעים לגואה מחפשים שם רק דבר אחד. אתה יודע איזו חוויה קשה זו לדבר עם הורים שמודאגים בארץ ולא מבינים לאן הבן שלהם נעלם? מישהו חייב להתחיל לפקח על זה. לחלק מהאנשים שמגיעים למקומות האלה כמו גואה, אין לאן לחזור" ממשיך עופר בעצב. "רבים מהם ניסו למצוא את מקומם בארץ,

הייתה להם אפילו עבודה טובה אבל באיזשהו שלב, משהו נגמר, הלב התרוקן, ואז מתחילים בקטן ולאט לאט זה הופך להרגל. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שסמים זו דרך לברוח. בכלל בכל המקומות האלה כמו גואה, יש הרבה אנשים שבורחים מהחיים. בורחים מחוויות שקשה להתמודד איתן, בורחים מעצמם. אני אגיד לך, בהתחלה אנשים חיים כאן באשליה שהם בגן עדן. אתה מתרגל לשכנע את עצמך, אבל בפנים כואב. בסוף היום כשאתה יושב לבד עם עצמך ומסתכל בראי, אתה שואל את עצמך, מה אני עושה כאן? ואין לך תשובה. לא היה לי קל לברוח משם.

אני לא יכול להגיד לך שאלה שתקועים שם כבר הרבה זמן מבינים את זה טוב מאוד, וקשה לצאת מזה", הוא נאנח. חוזרים הביתה בתום שלושה שבועות, שיחות עם מאות ישראלים, ולאחר שפיזרנו בהצלחה עיתונים בתאילנד נפאל והודו, סיימנו את תפקידנו, ואפשר לחזור הביתה. קשה להסביר את החום שמתפשט בלב, כשאתה פוגש בחור או בחורה צעירים שהעיתון דיבר אליהם, עורר אותם לחשוב על הארץ או על משמעות החיים. פתאום ניצת זיק של תקווה, אופטימיות זהירה, ובעיקר תחושה שיש מוצא מהסבך והוא נמצא אצלנו. שלא צריך לברוח, להיפך,

כדאי לחזור הביתה ויש למה לחזור. חזרנו מלאי סיפוק שהכרנו חברים חדשים, לבבות מלאים ברצון לחפש, המון פתיחות ותמימות אמיתית. אין ספק שזה דור מיוחד. הוא מפותח מהדורות הקודמים, מבולבל מאוד, אבל כשהוא מוצא משהו שנוגע לו באמת בלב הוא מסתער עליו באותה יסודיות שהוא עושה כל דבר. ואנחנו … אנחנו את שלנו ניסינו לעשות. ההמשך … יבוא.

אבירם שדה, חבר מערכת עיתון "קבלה לעם". "קבלה לעם" מטעם קבוצת המקובלים "בני ברוך" הוא עיתון הכתוב "בגובה העיניים" ושואף להעביר את חכמת הקבלה האותנטית בשפה פשוטה, קלה ומדעית. "קבלה לעם" הוא עיתון א-פוליטי, לא מסחרי ומטרתו היא להפיץ בצורה חופשית וללא תשלום את הידע העצום הטמון בחכמת הקבלה. אנו, בני ברוך, מקווים שעיתון "קבלה לעם", יוסיף לכולנו מימד נוסף ויתרום לאחדות ואהבה בקרב עמנו. כתובת למשלוח דוא"ל: aviram_s@kab.co.il

לאתר "קבלה לעם": http://www.kab.co.il

מאמרים חינם לשימוש חופשי לאתר מאמרים

מי מכיר, מי יודע? חיפוש אחר אתרים יהודיים היסטוריים בפולין

אם יש נפש יהודי הומייה במקום שהוא כמעט נקי מיהודים- זאת פולין. פולין הרשמית, וגם במידה רבה הבלתי רשמית, עסוקה בחשיפת העבר היהודי שלה,

עבר של אלף שנים. והרוח נושבת,חמימה, מגדיניה שעל חוף הים הבלטי בצפון ועד לזקופאנה- zakopane בהרי הטאטרה בדרום. בשביל פולין ,הטעם והניחוח שמתבלים אותה הוא לא של היום אלא של האתמול. של ישראל סבא. העבר שבו הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה,ופעם בעולם כולו, שכנה בקרבה, מקרינה על הסביבה,מרטיטה,תוקעת בשופרייה,

ובאותו זמן דחויה ובזויה, מקור של קנאה וטינה, על ידי רוב תושביה. זה חסר לפולנים כיום. גם הם רוצים ייחודיות באיחוד האירופי. גם הם רוצים איזה סממן של שמירת מורשת. ושמירת העבר היא לא רק קרקוב הבירה העתיקה והיפהפייה של פולין, שאונסקו הכריז עליה כעל נכס עולמי שמור, אלא גם הרובע היהודי שבה, ב"קאז'ימייז'" , סמוך לעיר העתיקה, בקצה השני של מצודת "וואוול" המרהיבה.

לא רק בקרקוב הקוסמופוליטית יש פסטיבל יהודי אלא בערים קטנות ובעיירות, ולא מכבר צפינו בכתבות על כך ב"מבט" בערוץ 1 . בעיירת הולדתי, זדונסקה ? וולה, כיום בת כ- 60,000 תושבים, שלא נותר בה אף יהודי, יזמו שתי נשים פולניות, אלזבייטה בארטש, מורה בגמלאות, וקאמילה קלאוזינסקה, סטודנטית באוניברסיטה, ארגון בשם העברי "יחד" .העירייה אף הקצתה לו מקום.

הוא משמש מדחף לקשר שבין העיר לבין יוצאי זדונסקה וולה היהודיים בעולם ובעיקר בישראל, ומקור לפעילות של שימור המורשת היהודית, לרבות עבודה כמעט סיזיפית אך חשובה מאוד של שיקום בית העלמין היהודי שהיה הרוס לחלוטין. בסימון ובזיהוי הקברים עוסקים בין השאר תלמידי הגימנסיה המקומית.

בין אלה שהשתתפו בממון גידור בית העלמין הגדול והקמת שער מפואר, הייתה גם העירייה, אף שהחלק הארי נתרם בעיקר על ידי יוצאי זדונסקה וולה בישראל בראשות פרופסור דניאל וואגנר ממכון וויצמן למדע- דור שני .

משום היותי נכד לדוד ניידט, ראש הקהילה היהודית בעיר לפני המלחמה, חלק לי ראש העיר כבוד מיוחד ובא ביום ששי לפנות ערב למועדון "יחד" כדי לקדם בברכה אותי ואת משפחתי. על העיר הזאת שכארבעים אחוזים מתושביה, ערב מלחמת העולם השנייה, היו יהודים, מופיעים עשרות ערכים ב"גוגל" בלבד ואני עצמי הקדשתי את החלק הראשון בספרי " גשר של נייר" לעיירה ולקהילה. אני משער שזדונסקה וולה היא לא העיר היחידה שיש בה מגמה כזאת.

אולם, לצערי, אינני יכול שלא להזכיר שבביקורי הפעם, כמו בביקורי הקודם לפני עשר שנים עם בתי הגדולה, לא יכולתי להראות לבתי ולנכדיי את הבית שבו נולדתי. הוא נהרס, משום מה. בביקור הראשון לפני עשרים שנה בלווי רעייתי, הבית עמד על תלו. הפעם מצאנו את שני האגפים שאף הם היו בבעלות המשפחה. אליהם לא היה טעם להיכנס.

במקרים רבים, מסופר, דיירים אשר גרים בדירות שפעם גרו בהם יהודים, נרתעים מלהכניסם, מחשש שיטענו לבעלות. חשש שווא. צרוף מקאברי של חוקים נאציים, הלאמות הקומוניסטים, ושמירה על הסטאטוס הקיים על ידי השלטון החופשי הנוכחי, כל אלה יש בהם כדי להפיג "חשש" זה. יצוין כי לפי ההערכה שליש מן הנדל"ן בפולין, הפרטי והציבורי, היה שייך ליהודים. אבל, כאמור, את הנשמה היהודית הפולנים משתדלים לשמר.

הפולנים לא זו בלבד שעושים מאמץ לשחזר את התרבות היהודית בפולין אלא הם גם ממלאים בפועל תפקיד מרכזי בהנצחה זאת,בין אם זה בתיאטרון היידיש , שמאויש בשחקנים לא יהודים, או באמנות, בבידור,במוסיקה הכלזמרית, במאכלים כמו במסעדת ה"כלייזמר הויס" בקרקוב או במסעדה "יהודית" ב"קאז'מייז' ? הוא הרובע היהודי בעבר בקרקוב- אף שהקוגל,הכבד הקצוץ,הלשון ועוד קולינריה יהודית מסורתית, אינם בדיוק אותו הדבר.

עם מטען כזה של רצון טוב וראוותנות, ניתן היה לצפות שפולין, או לפחות באותם מקומות מרכזיים שבה קיימים אותם "אתרים" יהודיים, אלה יהיו ידועים.

צר לי לומר שהם ידועים לנוגעים בדבר, בישראל למשל, אך לא בפולין. בשביל הפולנים, למעט בקרקוב העתיקה, והרי הטאטרה הסמוכים, התיירות היא עוף מוזר שהם לא הכירו עד כה, והיהודים ארוזים בחבילה זאת של העדר תשומת לב ראויה למה שלא עכשווי. אם להיות כנים, הרי דורות ההמשך של יוצאי מזרח אירופה בישראל,גם הם מגלים עניין רב בהווה.

כלומר בכך שהוריהם או זקניהם יקבלו אזרחות של מדינת האם שלהם, ככה שגם אולי גם הם יזכו בה ויוכלו לשוטט או ללמוד באין מפריע במדינות האיחוד האירופי. ואילו במקרה זה לא מדובר בהווה, אלא בשכיות החמדה של העבר שעליהן גאוות הפולנים בכול הקשור לקשר היהודי.

אולי אתם יודעים?

פולין, שהיא הארץ המפותחת ביותר מקרב מדינות מזרח אירופה שהצטרפו לשוק האירופי המשותף, נמצאת בתהליך מואץ של פיתוח בכלל ותשתיות בפרט. הדבר ניכר בכול מקום ובעיקר בכבישי פולין. אולם בינתיים המציאות אינה מלבבת. בכביש הראשי שבין עיר הבירה ורשה לבין עיר הבירה העתיקה והידועה- קרקוב, לא ראינו ולו מחלף אחד.

זה אמור גם לגבי הכביש הראשי בין הבירה לבין העיר השנייה בגודלה והעיר התעשייתית המרכזית, לודג'. להיפך, הכביש הראשי בין ורשה לבין קטוביצה , עיר של תעשיה כבדה בדרום, שבתקופת השלטון הקומוניסטי היה ארבע נתיבי, נהרס כדי לסלול במקומו דרך מלך חדישה עם מחלפים. פעילות אינטנסיבית זאת הופכת בקטעים מסוימים לכביש חד נתיבי, בשל העבודות בו.

ומדי פעם בפעם התנועה נעצרת כליל כדי לאפשר לזאת שבאה ממול לעבור. ואז התנועה מתחלפת בכוון ההפוך. מבחינה זאת, וגם מבחינות אחרות, יש לציין, פולין היא הרבה מאחורינו.אני משוכנע שבעוד עשור היא תעבור שינוי דרסטי. ואגב, בכבישים האלה נוהגים הפולנים אבל הם לא נהגים רצחניים. הם נוהגים בסובלנות ובסבלנות, בכול מצב . זאת הערה לגבי המקטרים הישראלים בכול הנוגע לכבישים בארץ. זה האדם- גם בפולין וגם בישראל, ולאו דווקא הדרך. אצלנו יש דרכים אבל אין "דרך ארץ". בפולין יש.

מה שעוד בולט בחסרונו בפולין ,אלה שלטי מידע. כשם שאנגליה מפריזה בהם, פולין משום מה מקמצת באלה. אנחנו, יש לומר, נמצאים באמצע. בעיקר הדבר בולט בתוך הערים. תייר שבא לכול מקום אמנם מצטייד באיזו אינפורמציה כללית ורקע על המקום. את המידע העיקרי הוא מקבל בראש וראשונה בעלונים וחוברות שמופצות בבתי מלון.

פולין באמצעות משרדי התיירות שלה , אמנם עושה פרסום רב לפן התיירותי , בעלונים, באינטרנט, בתקשורת אבל הם כמעט מתעלמים מן הפן השני. ההיבט השני והחשוב הוא המערכת הלוגיסטית, המידע והמודעות בשטח עצמו. אלה בקושי בולטים. לדוגמה בשום חוברת במלון הגדול "נובהוטל" (בעבר forum ) בוורשה לא מצאתי התייחסות לאתר מרד גטו וורשה ולאנדרטה של לוחמי הגטו, או על המוזיאון היהודי .

מוזכר מוזיאון שהוקם לפני כמה שנים והוא מוזיאון המרד הפולני בוורשה. היה מרד כזה בשנת 1944 אשר חוסל בברוטאליות על ידי הנאצים ובעזרתם האדיבה של סטאלין, שלא אצה לו הדרך לכבוש את ורשה אף שכוחותיו היו מאוד קרובים אליה, והאדישות המזעזעת של ראשי בעלות הברית. מוזיאון זה, שנבנה רק לפני שנתיים-מוזכר.

אמנם הייתי בוורשה פעמיים מאז השחרור, בפעם האחרונה לפני עשר שנים, אך בעוד שבארץ כושר ההתמצאות שלי סביר,

הרי בחו"ל הוא בגובה שבין עין -פשחה לבין יריחו. לעומתי, חתני קובי, ברגע שהוא עושה הכרה עם מקום הוא יכול להיהפך נהג מונית בשטח. אבל הוא לא היה קודם בוורשה. אז יושבים בפארק לאז'יינקי- lazienki - ומתבוננים בפסלו של שופן ובידי הפלא שלו ש"נוטפים" מעל לראש וחושבים,לא על הפולונזים של מלחין נפלא זה אלא איך אנו מגיעים לוורשה היהודית שגם על המפה היא לא מצויה. ועוד שאלת השאלות :איך אני גומר, בבושת פנים, את הביקור של יום בוורשה מבלי להראות לבתי ראומי ולמשפחתה את המקום הסמלי ביותר בפולין בעבור העם היהודי ומדינת ישראל.

אתר הגבורה. הצעירים שהיו לידינו, והראינו להם את המפה, תהו בכלל על מי ועל מה אנו מדברים. הם ניסן לחפש והתייעצו ביניהם וביקשו סליחה על אי יכולתם לעזור. ובאמת, וזאת יש לציין לשבח, בכול מי שנתקלנו, זקן ונער, ברגל או ברכב, נהג אוטובוס או נהג מונית, אנשים ניסו מאוד לעזור. ואתה בוהה במפה כאילו הייתה מגילה גנוזה שצריך לפענח. החיפוש הכרטוגרפי מביא אותי לרח' אנילביץ'.

"אולי, אמרתי לקובי, אם יש רחוב כזה אפשר ששם נמצא גם את האתר והאנדרטא". "אין בעיה,מגיב קובי המתוסכל גם הוא, מה יכול להיות,נחפש". הקמנו את ראומי בתי ואת איתי הקטן שתפשו שלווה מול שופן ונתנו בידיה של הבת את המפה להיות הנווטת ויצאנו לדרך.

הגענו לאזור ,תוך מבטים קפדניים היקפיים, ונהיגה של מכונית סיור משטרתית, ומוצאים את עצמנו במבוך. נופפנו לנהג מונית ושאלנו היכן האתר. הוא ביקש מאיתנו לחנות בצד, עצר את המונית, ניגש אלינו והצביע על המקום במפה איך להגיע. אני, אף שהפולנית שלי החלידה מאוד במהלך השנים, עדיין מבין קצת וגם מגמגם קצת אבל כאשר מדברים מהר,

קשה לי לעקוב ולא אבקש מן האיש הנחמד הזה שידבר פולנית למתחילים. אך את הכוון הבנתי והגענו בשעה טובה לרחוב אנילוויץ'. אבל לא את הרחוב אנו מחפשים, והוא רחוב ארוך, אלא את האתר, את האנדרטה. הסתבר לנו אחר כך שממש עברנו על ידה, אך מכיוון שלא היה שילוט ,עשינו הקפות, יצאנו מרח' אנילוויץ' חצינו אותו וחזרנו אליו ואין אנדרטא.

הרי מדובר לא באיזו אבן אלא בפסל, גדול ומרשים. החלטנו לעצור ולהחנות את הרכב ולחפש ברגל.נתקלנו באישה ושאלנו אותה: " przepraszam גברתי,אולי במקרה את יודעת איפה כאן האנדרטא של לוחמי גטו ורשה?". " וודאי, כאן, ממול.מאחורי הניילונים שמכסים את המתקן הזה ברחבה.תעברו את הכביש ,תתקדמו ותגיעו ". ככה עשינו.עברנו את הניילון והאנדרטא מולנו.עשינו זאת.

אי אפשר למחוק את העבר.אתה מגיע אליו אם אתה נחוש,גם אם אין שילוט או שהוא מסתתר איפשהו או דהה כמו הכתובת מתחת לאנדרטא בשפה העברית שבקושי ניתנת לפענוח. ובכלל, בלא לחטוא בסתם צרות עין וקנאה בבחינת "הדשא של השכן ירוק יותר", הרחבה הזאת שבה נמצאת האנדרטא באמת מבוישת בהשוואה לאתרים היסטוריים אחרים בוורשה. הדשא אמנם לא דהוי, פולין היא ירוקה כמעט תמיד בקיץ, אבל הדשא בכיכר זקוק לתספורת. אך זה שייך כבר לפן אחר.כאן אנו מדברים על חיפושים.

אז איפה ה"אלטע שול" בקרקוב?

קרקוב היא לא וורשה מכול בחינה שהיא לבד מהיותה חלק של פולין וכיום העיר הראשית בחבל גליציה (כן,כן- מכאן בא התואר "גליציאנר") שדומה בנוף שלו לחבל טוסקאנה באיטליה.המישור הפולני הידוע, הופך לגבעות ואלה משתפלות ועולות עד להרי הטאטרה.חג לעין. אך עניינינו בקהילה היהודית של קרקוב.הקהילה היהודית במקום ראשיתה בתחילת המאה ה-14 והיא הייתה אחת מהקהילות היהודיות המרכזיות באירופה. בשנת 1495 גורשו היהודים מקרקוב לעיר החדשה שנבנתה סמוך לקרקוב ושמה קאז'ימייז' .

על שמו של המלך קז'ימייז' הגדול (זיגמוסטוס השני אוגוסטוס),אשר אישר את הבנייה מחדש של בית כנסת ידוע אחר-של הרמ"א . ה"אלטע שול"(בית הכנסת הישן) הוא בית הכנסת העתיק ביותר בפולין . הוא נבנה בסוף המאה ה-14, בתוך בית הכנסת נמצאים ציוריו של הצייר מאוריציו גוטליב, שחי בין השנים 1856 - 1879.

אוצר בית הכנסת היה מהעשירים ביותר בפולין, ובו היו תשמישי קדושה יקרי ערך ותעודות היסטוריות . בית הכנסת נהרס על ידי הנאצים, והוא מהאתרים היהודיים המועטים בפולין שזכו לשחזור. הוא משמש כעת כמוזיאון ליהדות פולין.נותרו לפליטה כמה בתי כנסת, אך השני בחשיבותו הוא בית הכנסת של הרמ"א- הגדול בתורה,ההוגה והמדען ר' משה איסרליש ( 1572-1520).

בשנת 1553 בנה ר' ישראל, אבי הרמ"א, בית כנסת לזכר אשתו, שנפטרה. תחילה היה בית הכנסת בנוי מעץ ובדליקה, שפרצה בעיר וכילתה חלק מן הרובע היהודי נשרף גם בית הכנסת הזה . אז הקים ר' ישראל במקומו ב-1557- בית כנסת חדש מאבן והוא שימש גם אכסניה לישיבת בנו. בית הכנסת זה ידוע בשם "בית כנסת של הרמ"א".

בכותל הדרומי נקבעה טבלת אבן ועליה כתובת זיכרון: "האיש ר' ישראל בר' יוסף ז"ל עוז התאזר לכבוד הקב"ה ולזכר אשתו מלכה בת ר' אלעזר תנצב"ה, בנה מנכסי עיזבונה זה מקום בית אל לפרט ולפרשת שוב"ה ה' רבבות אלפי ישראל".בית הכנסת של הרמ"א עמד על תלו עד מלחמת העולם השנייה. בתקופת השואה נהפך המקום לבית מגורים, כמו מבנים יהודיים ציבוריים רבים. לאחר שחרור קרקוב משלטון הנאצים הוחל בשיקום בית הכנסת ובראש השנה תש"ח( כמה חדשים לאחר קום מדינת ישראל) נפתח שוב לקהל המתפללים.

בפולין העצמאית (1918 - 1939) ניהלה הקהילה היהודית בקרקוב חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת 1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. יהודים היו כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היגלונית. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה גברה בה האנטישמיות וההתנכלות ליהודים.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בקרקוב כ-60,000 יהודים מכלל כרבע מיליון תושביה, כלומר כ- 25% מכלל האוכלוסייה אך בהשוואה לערים כמו וורשה ולודז' האחוז נמוך יחסית. אולם התרבות היהודית בה שגשגה. בין היתר היו בה כ-300 בתי כנסת.העיר קרקוב לא נפגעה קשות מהמלחמה אף שלא הייתה שייכת למה שנקרא ה"גנרל גוברנאמנט" .(שטח מסוים עם איזה שביב של אוטונומיה תרבותית, כמו לובלין). קרבתה של קרקוב לאזור תעשיה צפוף, לא מנע משוחרי הסביבה אז לשמר את יופיה בהווה ובעבר.

ואנו מחפשים את העבר.הפעם לא בוורשה רבה אלא במתחם קטן יחסית אשר בקצה העיר העתיקה. אמת,"ללכת לאיבוד" בקרקוב, זאת חוויה. אין לטעות, הבתים הללו נשענים זה על זה כמו יהודים בתפילת מנחה או בשעות מצוקה. אתה חוזר במנהרת הזמן למה שהיה פעם עיר ואם בישראל, ומן הנאות שבה. והנה הרחובות העבריים, דוד, יוסף, אסתר,משה איסרליש ועוד, ואיפה בית הכנסת- ה"אלטע שול".

כמובן שהגענו. אבל אני,שמחפש הסברים רטרוספקטיביים באופן אובססיבי, אחרי שגילנו את המקום, חיפשתי שילוט. אולי לא שמנו לב. לא מצאתי. הרכבתי את משקפי הראייה כדי להיות בטוח שאני רואה טוב ולא מצאתי. העובדה שלא מצאתי, גם אם אי שם הסתתר איזה תמרור, מעידה שחסרים המידע וההכוונה.ככלות הכול התייר המצוי ואפילו אם הוא ישראלי לא משתתף באיזה משחק של חיפוש המטמון.

לסיכום.

קבוצות מאורגנות שיוצאות לפולין , המדריך מכיר את כול המקומות.

בודדים שיוצאים מישראל או מכול מקום אחר מן הראוי שיצטיידו בתרשימים על מיקום האתרים. וודאי שניתן להפנות את תשומת לב השלטונות לחסר הזה,והם לבטח יעשו משהו. אבל יהיה זה מחווה ראוי לאותם פולנים אשר טורחים כל כך הרבה להנצחת המורשת היהודית, אם ישראלים או יהודים יוצאי פולין ייטלו על עצמם את הפרויקט של שילוט וטיפוח האתרים הללו,

לפחות הבולטים שבהם כמו בקרקוב,שבארץ נמצא ארגון פעיל של יוצאי העיר.זה אמור גם לגבי וורשה, לודז' , לובלין ועוד באי אלה מרכזיים יהודיים גדולים. ממשלת פולין והגורמים המקומיים ,

וודאי לא יתנגדו לכך. ולנו היהודים בכלל,והישראלים בפרט יהיה איזה חלק בנחלה המפוארת שהייתה פעם שלנו, ורשומה על שמנו בספרי הטאבו ההיסטוריים ושבה הנפש שלנו פעמה. כמו שפעמו צעדיהם בכיכר השוק- בדרך מן הבית לבית הכנסת,מבית הכנסת למקווה,מן המקווה לשטיבל, מכוסי ראש במגבעות,בכובעי מצנפת, בברטים וגלויי ראש.תמיד ממהרים,הדרך אצה להם.הם ממריאים כמו "אולטרלייט"- ממקום למקום, משנה לשנה. אני שומע את הדהוד קולם: לשונה טויבה,לשונה טויבה, לשונה טויבה תיכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים.

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מאמרים חינם לשימוש חופשי לאתר מאמרים

איי כף וורדה, המסע אל הבלתי נודע, בעקבות סזריה אוורה

כף וורדה ( CABO VERDE).

"בכל אשמה" Cesaria Evora, הכל התחיל מהזמרת המיוחדת הזו, ולכן אני מתחיל בסיפור חייה של האשה הפשוטה והמדהימה הזאת.

שמעתי אותה לראשונה אצל חברים לפני שנים שרה את Sodad , קול עמוק ומדהים הבוקע מתיבת תהודה של אשה גדולת ממדים, יחפה,סיגריה בפיה וקול שקורע את הלב. וגם אם אינך מבין קריאולית אתה מיד נמלא חמלה געגועים ואהבה למקום שאף פעם לא היית בו וקרוב לוודאי שגם לא תגיע אליו.

סזרייה אוורה היא שגילתה את המוסיקה הנפלאה של מולדתה לעולם.

"הדיווה היחפה" שרה את שירי הבלוז של כף וורדה בשפתה היחידה, קריאולית שהיא דיאלקט פורטוגזי מעורב בשפות מערב אפריקאיות. שיריה המכונים "מורנה" משקפים בעצבותם את הגיאוגרפיה הקשה וההסטוריה האכזרית של האיים.

"המורנה" כמו "הפאדו" הפורטוגלי הם מקצבים אפריקאיים ברזילאיים וקריביים, אמנם המורנה נשמעת יותר אירופאית אבל הקצבים המורניים "הפוננה" וה"באטוקו" מושפעים יותר מאפריקה המערבית.
שירי "המורנה" איטיים יותר והם תרכובת מיוחדת במינה של ליריות ומלודיות מלנכוליות. הם מושרים בדרך כלל בסולמות מינוריים, ומספרים על אהבה וגעגועים, על יפי האיים, על גלות, עבדות, על ניתוק מהמולדת וכמובן על מוות.

זוהי שירת האנשים הכמהים להשאר על אדמתם אך נאלצים לנדוד למקומות רחוקים על מנת לשרוד.

גם אוורה נודדת בשנים האחרונות בעקבות ההצלחה שהיא נוחלת ברחבי העולם.

אשה קשת יום שהחיים לא האירו לה פנים. במשך עשרות שנים סובבה בברים ובבתי הקפה של Sao Vicente עם חבורה קטנה של נגנים בתקווה להתפרנס ולפרוץ את מעגל העוני והאנונימיות. בשלב מסויים אף החליטה להפסיק לשיר לכמה שנים אך חזרה כי זו היא אהבת חייה.

בדרך מקרה נתגלתה ע"י מפיק צרפתי ממוצא קאפו וורדיאני, שהיתה בת 45 ומאז החלה הקריירה הבינלאומית שלה לנסוק . היא עומדת על הבמה יחפה, מזדהה כך עם העוני והסבל של בני עמה, מעשנת בשרשרת, ובעבר אף נהגה לשתות משקאות חריפים בזמן ההופעה.

אולם ההצלחה הבינלאומית שלה לא שינתה כמעט במאום את האישה הגדולה הזו,

והיא נשבעת בכל פעם שזו הופעתה האחרונה. היא עייפה ממסעות וגם לא בדיוק מסתגלת לעולם הבידור.

מספרים שבביקורה האחרון בישראל לאחר ההופעה חזרה לחדרה במלון המהודר וכיבסה בגיגית פשוטה את בגדי ההופעה, תלתה אותם על חבל במרפסת ולמחרת גיהצה אותם בעצמה.
Cabo Verde

כמה מילים על ההסטוריה והגאוגרפיה של האיים

ארכיפלג (קבוצת איים) כף וורדה נמצא כ 600 ק"מ ממערב לסנגל.

הרפובליקה של כיף וורדה קיבלה את עצמאותה ב 1975 מידי הפורטוגלים אשר גילו את האיים (עשרה במספר) במהלך מסעותיהם הימיים ב 1462.

עד לגילוי, האיים לא היו מיושבים כלל, ולאחריו הגיעו מתיישבים פורטוגלים, עבדים שחורים שהובאו מאפריקה, ומלחים שהגיעו מכל רחבי האוקיינוס להתיישב באיים.

אמנם פירוש השם בפורטוגזית הוא "הכף הירוק" אך יש באיים הללו מעט ירק ורוב ימות השנה מזג האוויר יבש מאובק ושטוף רוחות.

בגלל חוסר ההשקעה של הפורטוגלים בימים שהאיים היו בשילטונם, חוסר המשאבים הטבעיים, תנאי האקלים הקשים והבידוד הגיאוגרפי רבים מבני כף וורדה היגרו ומהגרים ממולדתם וההערכה היא שכיום מתגוררים יותר משני שליש של תושבי האיים מחוץ למולדתם. עם גילוי אמריקה נמצאו איי כף וורדה על נתיבי השייט בין אפריקה אירופה ואמריקה והמושבה שיגשגה בעיקר מעסקי סחר עבדים במאה ה 16.

החל משנת 1747 הוכו האיים בבצורות רבות אשר הביאו למותם מרעב של מעל 100,000 אנשים. הבצורות נגרמו בעיקר בגלל בירוא היערות ורעיית יתר. בעקבות ההרעה במצב הכלכלי, התרחשה הגירה גדולה של תושבי האיים, במיוחד לארצות הברית ולפורטוגל. בנוסף לבצורות, סבלו האיים ממגפות והתפרצויות של הרי געש. הפסקת הסחר בעבדים במהלך המאה ה-19 הרעה את מצבה הכלכלי, בסוגרה מקור הכנסה חשוב של תושבי האיים. מקור זה הוחלף על ידי התגברות השייט באוקיינוס האטלנטי, והפיכת איי כף ורדה לתחנה ראשית בדרכי השייט. הירידה החדה בתנועת אוניות במהלך מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בכלכלת האיים.
התושבים

הקריאולים, בני תערובת שחורים-אירופאים, מהווים כשני שלישים מאוכלוסיית כף וורדה. בנוסף להם חיים באיים צאצאיהם של הפורטוגלים שהתיישבו בהם ושל השחורים שהובאו לכאן כעבדים. רק כ-53 אחוזים מתושבי כף וורדה מתגוררים בערים (כמחציתם בבירה פראיה). מרבית האוכלוסיה קתולית, אך בצד הנצרות נפוצות עדיין באיים אמונות מקומיות. בנוסף לפורטוגזית, שהיא השפה הרשמית במדינה, דוברים תושבי האיים גם ניב קריאולי המיוחד לכף וורדה.

ממש כמו אוכלוסייתה, המשלבת יסודות אפריקאיים ואירופיים, כך גם לתרבותה של כף וורדה מסורת של סיפורים המועברים בעל-פה, ונפוץ בהם סוג של שיר מקומי, המכונה "מורנה".

אוכלוסיית האיים מונה כ 450,000 איש.

Sal

שטח כ 216 ק"מר, אוכלוסיה כ 15,000 איש.

Sal   (מלח בפורטוגזית) הוא אחד האיים הקרובים ביותר ליבשת אפריקה, והמתויירים ביותר מבין איי בכף וורדה בעיקר בגלל רצועת החוף המיוחדת שלו.

האי נמצא בתנופת פיתוח מואצת ולמרות שעדיין לא נתגלה ע"י המוני התיירים, לא קל למצא תמיד מקום במלונות משום שאין הרבה מלונות ברמה של לפחות ארבעה כוכבים.
מעט בתי קפה, ברים ומסעדות ניתן למצא על החוף, בעיירת החוף סנטה מרייה ובבתי המלון עצמם.

החוף המקסים של האי, החולות הלבנים והים, מזמינים מגוון פעילויות כמו גלישה, צלילה ודייג וספורט ימי אחר. בעונת הרוחות ידוע החוף כאחד מאתרי הגלישה הטובים בעולם.
אורכו של החוף כשמונה ק"מ ולאורכו מסעדות המגישות מאכלי ים טריים ומספר מועט של בתי מלון.

Santiago

שטח 991 קמ"ר, אוכלוסיה כ 235,000 איש.
הגדול באיי כף וורדה הוא Santiago ובו גם שוכנת בירת הרפובליקה פראיה . (Praia )
פראייה הומה אדם צפופה רעשנית ומאד ססגונית.

כעשרה קילומטר מPraia שוכנת עיר הנמל Cidade Velha שהיא בעצם Praia העתיקה (The Old City Of Praia ) עיר נמל אשר שימשה כמרכז לסחר עבדים אשר הובאו ממערב אפריקה. את נמל זה פקדו קפיטן קוק, ואסקו דה גמה וסר פרנסיס דרייק במסעותיהם לגילוי יבשות חדשות.

כפרי דייגים ציוריים לאורך החופים, שווקים רועשים וססגוניים, גנים בוטניים המוזיאון הלאומי של כף וורדה וכנסיות קתוליות מקומיות.

Sao Vicente

שטח 227 קמ"ר, אוכלוסיה כ 60,000 איש.

מינדלו היא העיר הגדולה בסאו ויסנטה. בעיר זו נולדה Cesaria Evora
"הדיווה היחפה". האי ידוע כמרכז תרבות למוסיקאים ואמנים.

הנמלים באי שימשו כתחנות מעבר ולטעינת פחם לאוניות העבדים והסחר בדרכם מאפריקה ליבשת אמריקה, החוף ב Sao Pedro נחשב לאחד הטובים בעולם לגלשני רוח.
ובמהלך השנה בתאריכים קבועים ניתן להנות ממופעים מוזיקליים, פסטיבלים, ובחודש אוגוסט קרנבל הנמשך כמה ימים בדומה לקרנבל בברזיל.

Fogo

שטח 476 קמ"ר, אוכלוסיה כ 38,000 איש.

פירושה של המילה פוגו בקריאולית הוא אש והוא למעשה הר געש כבוי.

הר הגעש נמצא ממש במרכזו של האי ונקרא Pico De Fogo ומתנשא לגובה של כמעט 3000 מטר.

סיורים מודרכים להר הגעש ברגל למיטיבי לכת , או טיולי רכיבה ע"ג סוסים הם מהחוויות המיוחדות של האי.

צוקים וולקניים שחורים המסתיימים בחופים לבנים, יוצרים ניגוד מיוחד במינו שאין למצא כמעט בשום מקום בעולם.

העיר הגדולה / עיר הבירה Sao Filipe בנוייה כולה על אחד מהצוקים הללו, ומסתיימת בחוף העשוי חול שחור.

המסע ל CABO VERDE

הטיול שלנו לכף וורדה היה בעצם מסע אל הבלתי נודע.

חיפושים באינטרנט ונתונים חלקיים שלא בטחנו במהיימנותם ואינפורמציה סותרת שמצאנו באינטרנט, לא עזרו הרבה להפגת החששות.

אפילו סוכנת הנסיעות שהגענו אליה לצורך הזמנת כרטיסי טיסה ומלונות פקחה זוג עיניים. "איני יודעת היכן זה " "Cabo Verde.

וכך במאמצים משותפים שלנו ושל עדינה ארנון מסוכנות דיזנהואס חרשנו במשך שבועיים את רשת האינטרנט הבינלאומית, הדפסנו מפות, סיפורי מבקרים, אנפורמציה על האיים, המלונות,הטיסות ,מזג האוויר, התושבים, וכל אינפורמציה אפשרית.

עכשיו לא נותר לנו אלא להוציא לפועל את המבצע בכוחות עצמנו.

"עשיתם לנו טירונות" אמרה עדינה שסיימה את סבב הטלפונים העשירי לסוכנויות, קולגות, חברות תעופה ומלונות והעלתה חרס בידיה.

וכך, למעשה רק באמצעות האינטרנט מצאנו את הטיסות הזולות ביותר, את בתי המלון שהתאימו לנו, ומסלול הטיול החל לקבל צורה. אם כי הרבה סימני שאלה תהיות וחששות העיבו על נחישותינו.

המראה מליסבון ונחיתה בשעת לילה מאוחרת בשדה התעופה "הבינלאומי?

של Sal האי הראשון בתוכנית. שהייה של שלושה ימים במלון Morabeza מלון שמדורג כ 4 כוכבים, טיסה ל Sao Vicente האי בו נולדה סזריה אוורה וטיול באי במשך כשלושה ימים, חזרה ל Sal ומשם חזרה לליסבון וללונדון.

כשבוע לפני הנסיעה בעקבות מידע מוטעה שקיבלנו מלישכת הבריאות נוספה אי וודאות נוספת, איזה חיסונים לקבל, רחל היתה מפוחדת וגם אני התחלתי לחשוש.

אולם בירור קצר שערכתי בפורטל אינרנט בינלאומי העלה שהמידע פשוט לא נכון. בפורטל המספק מידע עדכני על אזורי סיכון ברחבי העולם ומסווג על פי דרגות של פשיעה טרור ובריאות. היה מידע חד משמעי : המלצה שלא לשתות מים אלא מבקבוקים חתומים והמלצה לחיסון נגד קדחת צהובה בלבד (לא חובה).

נרגענו מעט וניגשנו לקופת חולים על מנת לקבל את החיסון. כשהגענו למקום היה האולם מלא בצעירים וצעירות מוצ'לרוס ישראליים בדרכם להודו או לדרום אמריקה והיינו קצת חריגים בנוף הזה.
הגיע תורנו נכנסנו לרופא והתיישבנו. "לאן" ? שאל, לCabo Verde אמרנו . הבחור נשען אחורה בכסאו, הביט בנו בפליאה ושאל מה אתם מחפשים שם ?

פתח את הספרון המסווג מדינות על פי שכיחות המחלות הזיהומיות, ואמר אתם ממש לא חייבים לעשות שום חיסון אך בגילכם "המופלג" אולי כדאי שתעשו חיסון נגד קדחת צהובה. אין שום תופעות לוואי וסעו לשלום.
יצאנו שמחים ומאושרים לאחר שקיבלנו חיסון לא מכאיב כשבאמתחתנו פנקס החיסונים הצהוב המוכר בעיקר למוצ'לרוס.

טסנו בחברת התעופה TACV חברת התעופה הלאומית של .Cabo Verde שלוש וחצי שעות מליסבון. טיסה נעימה במטוס אירבוס מרווח ואירוח נעים.
תערובת הנוסעים במטוס נראתה לנו מוזרה, אפריקאים, חלקם לבושים בססגוניות, חלקם כאירופאים, מולטים, ותיירים מגרמניה ופורטוגל.
המטוס נחת קרוב לחצות בשדה התעופה הבינלאומי של Sal.

יצאנו מן המטוס, גל חום היכה בנו כשהיינו על כבש המטוס, היבטנו מסביב ונזכרנו בסרט "מבצע אנטבה". חושך מצרים מסביב ומבנה של בית נתיבות שהזכיר לנו את מעבר הגבול בטאבה בשנות השמונים.
נכנסנו לטרמינל נוטפים מזעה והמשכנו להזיע משום שלא היה מיזוג אוויר.
החששות הלכו וגברו, הבנו שהגענו לעולם שלישי אך לא ידענו לאיזה.

הפקיד בביקורת הדרכונים, הפך את הדרכונים שלנו כמה וכמה פעמים ועשה רושם שהוא רואה בפעם הראשונה דרכון ישראלי ואולי ישראלים בכלל.
חששנו שלא הספיקו להעביר מהמלון את נתוני הדרכונים שלנו לקבלת ויזת תייר (ויזה חובה) אך הסתבר שהכל כשורה.
עוד הצצה חטופה בפרצופים המוזרים שלנו, שתי חותמות ואנחנו בחוץ.

כשיצאנו "לאולם קבלת הנוסעים", ראינו מולנו קבוצה של מקומיים מנופפים במרץ בשלטי בתי המלון.
Morabezaשלט קטן מקרטון התנוסס מולנו בידי עובד המלון.

נאספנו יחד כל אורחי המלון ויצאנו החוצה למגרש החנייה.
מיניבוס חיכה לנו, הטענו את המזוודות ויצאנו לדרך.

נסיעה של כ 20 דקות הפכה לנסיעה מלאת חששות, חושך מצרים, הצמדנו את הראש לחלון בנסיון לזהות את מיקומנו או אורות ישוב אך לשווא.
בכל פעם שהגענו למעגל תנועה חיפשנו את הדרכים המובילות ימינה או שמאלה אך לא ראינו דבר. התברר לנו שמעגלי התנועה הם כנראה ליופי בלבד, ואינם מובילים לשום מקום. באחת אחר חצות הגענו למלון, המקום נראה מבודד למדי.

נרשמנו בקבלה קיבלנו מפתח לחדר ואחד העובדים, גבוה, שחור, ואדיב לקח את מיזוודותינו לחדר.

נכנסנו פנימה , הפתעה - ריהוט פשוט אך נקי, שירותים ומקלחת נקיים ,
פן לשער במקלחת, מזגן, רמת החשש פחתה מעט. היינו הרוגים, מקלחת ולישון, נסדר הכל מחר.
קמתי בבקר מוקדם כרגיל 6.30 יצאתי מן החדר עמדתי על המרפסת, הים היה מולי במרחק שני צעדים, חוף לבן ובוהק, עצי תמר וקוקוס , דשא וצמחיה מסביב, בריכת שחייה ועובדי המלון שמסתובבים וכל אחד עסוק בעבודתו.

התארגנתי לבשתי משהו קל ויצאתי לחוף.

חוף מדהים חול לבן מים צלולים, ואנשים מכל הצבעים בלבוש ססגוני מאד מסתובבים על החוף.

הגענו לעיירה שנקראת סנטה מריה הנקודה הדרומית ביותר ב Sal עיירת חוף שמזכירה את עזה בשנות השבעים והשמונים.
חזרתי לחדר הערתי את רוחלה, מקלחת וארוחת בקר.

ארוחת הבקר היתה לא רעה, הרבה לחמים שונים, פירות, דגני בקר, קפה לא רע , משהו כמו בכל מלון רגיל. לאחר הארוחה נגשנו לקבלה לברר ולשאול שאלות של מתחילים, והתברר לנו שמחפשים אותנו.
ג'ואנה מנהלת קשרי לקוחות ניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו הזוג מישראל,

ההתרגשות היתה גדולה מאד . לדבריה אנחנו כנראה הישראלים הראשונים שמגיעים למלון מאז הקמתו לפני כ 35 שנה.
העובדים שעמדו מסביבנו התרגשו גם הם ששמעו שהיגענו מירושלים.

90% מתושבי כף וורדה הם קתולים ונתקלנו בתגובה דומה בכל פעם שנשאלנו מנין אנחנו והם שואלים הרבה ומנסים בכל השפות.
לאחר ארוחת הבקר לבשנו בגדים קלים, כובע ומים ויצאנו להסתובב בסנטה מריה. העיירה מזכירה את עזה בשנות השבעים. אנשים יושבים ברחוב מוכרים את מרכולתם המוצגת בקרטונים, סיגריות, מציתים, בקבוקי שמפו ריקים בחציים ועוד שטויות. האוכלוסיה מגוונת מאד, מולטים, אפריקאים גבוהים מאד ושחורים במיוחד (סנגלים), נשים גבוהות, רגליים ארוכות שאינן נגמרות ויופי מעורב , מולטי ואפריקאי.

האנשים נחמדים מסבירי פנים ואפשר לטייל בעיירה בכל שעות היום והלילה ללא כל חשש. מקור הפרנסה הכמעט יחידי שלהם הוא התיירות, והם מתייחסים בהתאם לתיירות הנכנסת.
באחד הימים שהסתובבנו בסנטה מריה מצאנו חנות שניתן להתקשר שיחות בינלאומיות במחירים זולים והחלפנו כמה מילים עם עלם חמודות שמתפעל את החנות.

הבחור סיפר שרוב הצעירים מנסים להגיע לפורטוגל על מנת למצא עבודה, או על מנת להגיע ממנה לאירופה. הוא עומד לעבור לפורטוגל ללמוד להיות שף (מקצוע מבוקש בעיירת תיירות) וכל המשפחה נרתמת לתמיכה הכספית.

בקשנו ממנו שיתרגם לנו לאנגלית את אחד השירים של סזריה אוורה אולם לדבריו לכל אי הדיאלקט המיוחד שלו ויש הרבה מילים שהוא לא כל כך מבין אתת משמעותן.

את Cesaria שומעים כמעט בכל מקום, ובכלל הרבה מוסיקה בוקעת מבתי הקפה מהמסעדות הפשוטות ובכל מקום במלון. אפילו במטוס שמענו את Cesaria ואת Lura זמרת שחורה וצעירה ילידת פורטוגל ששבה אל שורשי משפחתה ב CABO VERDE.

חם ביום, בלילה מעט קריר יותר אך עדיין חם. המשכנו לטייל בעיירה ברחוב המרכזי, חלק מהאנשים מסתובבים בחוסר מעש, חלק מוכר את מרכולתו ברחובות או בחנויות למזכרות, וחלק מסתובב על החוף ומוכר מזכרות שונות לתיירים. לפעמים הם קצת נדבקים ומעיקים, אך אם תסרב בתקיפות פעמיים שלוש הם יניחו לך ובחיוך ולא בכעס יאמרו לך, אין דבר אולי מחר תרצה לקנות.

זהו עולם שלישי במתכונת מודרנית יותר והאבסורד בולט מאד לעין.
בבתים אין מים זורמים והתושבים ממלאים ג'ריקנים ממיכל מרכזי במרכז העיירה כשמדי כמה שעות מגיעה אליו מיכלית המביאה מים מותפלים ממתקן התפלה אשר נמצא בצפון האי. בתור למילוי הג'ריקנים ראינו צעירה סוחבת על ראשה ג'ריקן ובידה הפנויה משוחחת בטלפון סלולרי. עולם שלישי חדש.

נכנסתי לסניף הבנק היחידי שבאי וגם כאן ציפתה לי הפתעה, הוא היה ממוחשב ומאורגן. עמדת תורים ממוחשבת, ומסך גדול המצביע על מספרך ומספר העמדה אליה אתה ניגש על מנת לקבל שירות. שקט מופתי ואנשים מכל צבעי הקשת מחכים בסבלנות מבלי להוציא הגה.

מזג האוויר היה חם מאד ולא היה טעם להסתובב יותר מדי שעות, חזרנו למלון והופ לים.
חוף מדהים חול לבן בוהק ונקי, גלים שמתנפצים בשצף אחד בשני משום שהחוף אינו ישר אלא קעור, מסעדה יפהיפיה של המלון על החוף ומאכלי ים טריים טריים וזולים יחסית. בילינו הרבה על חוף הים ובמים.

חשוב מאד להזכיר שוב את עניין מי השתייה. בשום פנים לא לשתות מים שלא מבקבוק חתום, זה עלול לעלות בשילשולים בלתי מוסברים ובכאבי בטן, גם את מברשות השיניים שטפנו במים מינרליים ולמרות זאת חטפנו וירוס שילשולים וכאבי בטן ביום השלישי.

יצאנו ממנו בשלום לאחר יום וחצי, אך נאלצנו לוותר על הטיסה ל Sao Vicente ולהישאר ב Sal שלושה ימים נוספים.
לאחר שהתאוששנו שכרנו את שרותיו של ג'ורג' אחד העובדים במלון יליד המקום, שמדבר ומבין אנגלית לא רע, ויצאנו איתו לחצי יום של סיור באי .

נסענו צפונה ל Buracona חופים שעוצבו בהתפרצויות וולקניות ויצרו בריכות פנימיות ומפרצונים מיוחדים. לאחר מכן חצינו שטחים מדבריים כשמדי פעם צץ לו הר שנוצר מהתפרצות וולקנית. הנוף יבש לגמרי וכמעט ואין צמחיה. כמות המשקעים השנתית שיורדת ב Sal מזערית ואינה מאפשרת לצמחיה לגדול אפילו בעלי חיים כמעט ולא בנמצא.

לאחר מכן ביקרנו ב Palmeira     עיירת הולדתו של ג'ורג', בתים פשוטים צבועים כחול תכלת ולבן, כבישים שבנויים מאבני בזלת (כמעט ואין בנמצא כבישים מצופים בזפת חוץ מהכבישים הבינעירוניים), ושוב רוכלים יושבים על מדרכות ומוכרים את מרכולתם. ג'ורג' מסתובב בעיירה כמו שריף כולם מכירים אותו ומעריכים אותו כאדם בעל מעמד. בקרנו בבית הספר המקומי בו מלמדת אשתו, וכן בבית אימו המבוגרת המתגוררת בבית בו נולד.

משם פנינו מזרחה למכרות המלח של האי ( Sal   פרושו מלח בפורטוגזית).
לדברי ג'ורג' סיפורי מיכרות המלח הם מהסיפורים העצובים של האי.

כורי המלח היו עבדים שעבדו 18 ו 20 שעות ביממה בכריית המלח ורבים מהם נפחו את נשמתם בחום המעיק ובעבודה המתישה.
מהמכרות ועד לנמל Pedralum נבנו מגדליי מסוע גבוהים מעץ שכבל עבה עבר בינהם ונשא את סלי המלח עד לחוף ושם היו פורקים אותם לאוניות שהמתינו בנמל. מה שהניע את הסלים היה מנוע שנבנה בתוך מבנה ענק של עץ.

כשעומדים מול מפלצות העץ הללו אי אפשר שלא לדמיין את העבדים שחורים כפופים מעל אדמות המלח, צרובים מהשמש, הרוחות והמלח, זיעתם ניגרת בחום הלוהט והם גורפים ואוספים דליים של מלח על גבם ומרוקנים אותם לתוך סלי המסוע.

עלינו על אחת מהגבעות הצחיחות המשקיפות על הנמל, ונתקלנו בקברו של המהנדס שתיכנן ופיקח על בניית הנמל.
הוא לא זכה להשלים את המשימה ומת ממחלה. מראש הגיבעה משקיף המהנדס על מעשה ידיו להתפאר.
על גבי שובר הגלים מזדקרים שני קברים נוספים לזכר בנאים שמתו במהלך הבנייה של הנמל.

הנופים הללו של מכרות המלח והמדבר הצחיח שמסביב עצובים ומעלים מחשבות שבעצם ללא השקעות אדירות אין עתיד לתושביי האיים.

כמה מילים על מלון MORABEZA ****.
העובדים במלון אדיבים מאד ומשתדלים לתת שרות מכל הלב. אהבנו את הפשטות היחס הישיר והחם ואת הנכונות לעזור ולפתור כל בעיה ולהנעים את השהות במלון.
החדרים נעימים, רובם הגדול פונה לים, ממוזגים, פשוטים, ונקיים, האוכל טוב והשירות טוב מאד.
ג'ואנה עשתה כל שניתן על מנת שנרגיש נוח, ודאגה לחדר חילופי עבורנו לשלושת הימים הבלתי מתוכננים שלנו למרות התפוסה המלאה במלון.
הרגשנו הרגשת פיסיפוס מסויימת על כך שלא הצלחנו להגיע ל   Sao Vicente
אך הבטחנו לעצמנו שנגשים זאת בפעם הבאה.

ציקי בן-שחר, איש הייטק ומאמן אישי, יצא עם זוגתו למסע מדהים לאיי קבו וורדה,בעקבות סזריה אוורה, הזמרת המדהימה בת האיים.

מאמרים חינם לשימוש חופשי לאתר מאמרים

על אנדרטאות בברלין - רשמים

10.09.2006
האנדרטאות של ברלין. - רשמים של מבקר.

מאז התחלתי מבקר במקומות שונים בעולם, האנדרטאות, הפסלים, עבודות האומנות המפוזרות במקומות ציבוריים, עניינו אותי ובדרך כלל השאירו אצלי רשמים חיוביים עזים, גם אם לפעמים לא מצאו חן בעיניים אם בגלל הנושא ואם בגלל דרך הביצוע. תמיד ראיתי בעבודות עצמם נסיון כנה להטיב עם הקהילה בתוכה חיים בני אדם וזקוקים ליותר מעבודה, אוכל ושינה.

במכלול הזה של עשיה, יש כדי להעשיר סביבת מגורים, שטחי בילוי, מרכזי קניות וגנים וכול מקום שיש צורך להוסיף צבע ומשהו שונה בסביבה מקובעת. בפארקים התעשיתיים, מוצגים דברים יפים ומוסיפים מקור משיכה למבקרים שבכול דרך אחרת להגיע למקומות כאלה.

העידוד לעושים את מלאכתם מצד הקהילה והתושבים, גם זה נושא חשוב. הורים לילדים המצליחים לבלות בנוכחותם שי יצירות רחוב כאלה, יוצרים לעצמם הזדמנות יוצאת דופן לפתח אצל הילדים התענינות שלא ניתן לעשות זאת אחרת.

ברלין, כעיר, משופעת באנדרטאות ופסלים מכול הסוגים, ואם נוסיף את פינות הזיכרון שהולכות ומתרבות, הרי לך אזור ביקור ששוה את המאמץ להסתובב בו.

בברלין למדתי גם, שמשטרים שונים, מחליטים להזיז ממקומם דמויות הסטוריות חשובות, ובזה לתת ביטוי להערכה או חוסר עניין בדמות זאת או אחרת.

העברת דמותו של ביסמרק, גיבור המלחמה, ממקומו המקורי לאזור צנוע ונכבה בפינת גן, והעברת פסל הנצחון במלחמות בואריה, הם ביטוי לדעתו של הרודן לאיש ולמאורעות שהם מיצגים.

התוכנית להפוך את ברלין לבירת גרמניה הגדולה לאחר כיבוש העולם, החלה לובשת עור וגידים, והעברתם של אנדרטאות ממקומם למקומות חלופיים, הם חלק מהתיכנון מחדש של הבירה העתידה לקום.

איש מאנשי היטלר לא האמין אם תחילת המלחמה כי הרייך השלישי יכשל ויהרס וגרמניה תחזור להלחם על קיומה כמדינה בין מדינות, על עצמאותה ועל מקומה בין עמי התרבות - אם יש הגדרה כזאת.

בנין הפרלמנט שנשרף, היה מיועד להריסה, מבנה שבסופו של דבר נבנה מחדש, ובשנים האחרונות נוספה לו כיפת זכוכית מרשימה בארכיטקטורה, בשימוש שנעשה בפלדה, במראות וזכוכית ובמיקומה המאפשר למבקרים להביט על העיר הלובשת גלימה ירוקה.

המונים ממתינים בתור ארוך לבקר בבנין המסמל יותר מכול מבנה אחר את עצמאותה של הדמוקרטיה בגרמניה של ימינו.

של ימינו אני אומר, כי אין לדעת. רוחות תזזים יכולים להפוך את הכערה על פיה וכוחות רשע ויצרי הרס עצמי של אנשים וקבוצות הנדחקים לשוליים אבל צצים מדי פעם, יכולים להפתיע.

ואם יש מה ללמוד מהעבר, זה, זה! איך מונעים שההסטוריה תחזור על עצמה. ואם עובדות לא רצוי להתווכח, רצוי להפיק לקחים ואולי לעשות את הדברים אחרת ממה שנעשה בעבר הלא כול כך רחוק.

ואני חוזר אל האנדרטאות ופינות הזכרון שצריכים להנציח עובדות שתמיד כדאי לחזור ולהזכר בהם בטרם ממשיכים בדרך.

במקום שם עמד בית כנסת גדול ומכובד, בחרו המרצחים לכנס את יהודי ברלין בדכם אל מקומות משם לא יחזרו יותר. בפינת גן עליו היה בנין בית הכנסת, הציבו אנדרטא מרשימה ברעיון ובביצוע. היא ממוקמת בפינת רחובות, שהעוברים אינם יכולים להתעלם מנוכחותה.

על קטע לא ארוך של פסי רכבת, הועמד דגם של קרון בהמות מלא בחלקו בדמויות אדם מאבן, צפופות עד כדי היותם דומים לפרוסות שיש ולא אנשים חיים. בקצה שיפוע העמסה, ממתינה "חבילת אנשים" נוספת להעמסה. גוש אבן שניתן לדמיין כאנשים שנדחסה בתוך סלע קשור בקבל חזק שלא תתפורר.

בקצה מסלול ההעמסה, לוח מתכת עליו צלליתם של 36 בתי הכנסת שהיו בברלין בטרם נשרפו, ובקצה הרחוק מהקרון, לוח ברזל עליו נשרף באש הפרטים הסטטיסטים של 63 משלוחים. התאריך, מספר המגורשים, מספר הרשומה ויעד המשלוח. הכול מדוייק ורשום.

לא. לא ניתן שלא להרגיש את המעמד ואת מה שהוא מסמל. בעיני, רעיון מרשים. לא ניתן היה לתאר טוב יותר, מפורט יותר מה שהתרחש בלב ליבה של עיר בירה של מעצמה שהצהירה על עצמה כמייצגת את האדם הארי הטהור. ואם כאלה אמורים היו להיות כול אזרחי גרמיה הגדולה, כאלה רוצחים חסרי לב ואנושיות, הרי כי לאנושות ולאנושיות לא היתה תקומה.

ובמקום אחר, על חורבותיו של בית קברות יהודי לנעקר ולא נשתמר ממנו דבר, חודש כבר יחיד, בפינה נאלמת מעין, את לוחת הזכרון עליו חרוט שמו של משה מנדלסון. איש אשכולות. איש חברה ואקדמיה.
הוא נח בודד ובדידותו מבטא יותר מאלף מילים את מה שלא נאמר כבר. ומרחוק, שומעים שירתם הנלהבת בעברית של תלמידי בית הספר היהודי התיכון הגובל אם מה שהיה בית הקברות הישן.

ובפינה אחרת, בקצה גרם מדרגות עולות של תחנת רכבת התחתית, 3 מראות גדולות יוצרות משולש,
לזכרם של מי שהיו מיצבים את האופנה בעיר. ועל המדרגות העולות, נרשמו שמותיהם של האנשים.
אי אפשר שלא לראות אותם. בכול פעם שמגיעים ברכבת התחתית נתקלים בשמות ובמראות. זה לא קל להם. אבל זה בסדר.

ברובע "בווריה", החליטו התושבים ופרנסי הרובע, לאמץ את הרעיון של 2 תושבי העיר ולתלות על עמודים לאורך המדרכות, כ 80 לוחות מתכת עליהם נכתבו 80 מהגזרות שהוטלו על התושבים היהודיים.
מצד אחד של הלוח נכתב החוק ותאריך פרסומו, ומצדו השני, תמונה מסכמת.

מספרים, שהיוזמים החלו בביצוע הפרויקט בטרם הוכנו התושבים לעומד להיעשות. יש שנדהמו ואפילו הזמינו את המשטרה. בסופו של דבר, הדברים הוסברו והמקום הפך לאתר עליה לרגל.

בפינת רחוב אחרת, אנדרטא של ממש לכבודם של אימהות אשר סיכנו את עצמם למען בעליהם נלקחו שלא מרצונם. זהו סיפורם של נשים גרמניות שנישאו ליהודים והתאחדו להצילם ממות. כמה מרגש. איזה נחישות והעזה. והמשימה הצליחה. לכבודם, פסלי אבן אדמדמה עליה נחרטו דמויותיהם של נשים תומכות זו מזו מול גוש אבן אחר מתוכו מבצבצים ראשי אנשים המבקשים להשתחרר מתוך האבן הסוגר עליהם.

ועל רציף 17 המושבת שבתחת רכבת, פעילה גם היום, במרכזו של רובע סואן, הונח על הרציף לנוסעים, לוחות מתכת גדולים, ובראשם רותכו, תאריכי המשלוחים שיצאו מכאן, מספר הנשלחים, התאריך והיעד.
מצמרר למצוא כי ביום ההולדת שלך, לפני שנים שאתה עוד זוכר, נשלחו אנשים להשמדה רק בגלל היותם יהודים. ואי אפשר לסלוח. ואי אפשר להתעלם גם אם שאר הביקור בעיר היא חוויה מהממת. והחוויה כוללת את היפה ומצמרר גם יחד.

ובקצה חלקת יער, במרכז העיר, נבנתה האנדרטא הגדולה לכבודם של חיילי הצבא האדום שנפלו על כיבוש העיר.

הסיפורים בעלי הרקע הפוליטי על מה הסכימו המעצמות בטרם הכיבוש, מתגמדים כנגד מספר הקורבנות שנפלו בקרב על העיר. לכבודם של אלפי החללים, הוקמה אנדרטת הזיכרון.

מרגש. פסל אבן של "אימא רוסיה", אישה בוכייה, עוטפת צעיף עיקרים, מביטה מרחוק הל שני דגלי שיש מורכנים היוצרים שער אל 5 קברי אחים. ואחריהם, דמותו הגדולה של החייל המנצח, המגן בגופו על אישה וילד ולרגליו חרב שבורה וצלב כרס מנותץ.

זה גדול. זה מרשים ומעורר כבוד.

בשטח, בין חלקי האנדרטא, שבילי חצץ, ערוגות פרחים וירק. גושי אבן עליהם חרוטים שמותיהם של יחידות שנלחמו. ושקט. שקט שאף אחד לא התנכר לו.

והייתי במה שהיה "הרובע היהודי". המקום קל לתחייה. תושבים חדשים. עסקים חדשים. פעילות של עסקים קטנים ושמות של בעלים שלא יחזרו להחזיק במה שהיו הנכסים שלהם.

מדי פעם נעצרנו ליד קוביות מתכת שקועות שבין אבני הרחוב עליהם נכתבו לזיכרון עולם, שמותיהם של משפחות ויחידים שהיו תושבי הרובע בטרם חרב.

דווקא כאן, ברובע המשוחזר והמשופץ, הייתי אני משאיר כמה אבנים שרופות זכר לימים הנוראים שהרובע הזה ידע מידיהם של לא בני אדם.
ובקרבת מקום, בית הכנסת המשופץ. מלא הוד והדר. מציג למבקרים אוסף מצומצם של מסמכים. זה יפה. מכובד ובכול זאת משהו חסר. אינני יכול להגדיר. הרגשתי כמבקר בבניין שאין בו נשמה יתרה. סמל שאבד את מאמיניו. מקום ולא היכל תפילה. ואני לא דתי.

ויש בברלין רחוב בן גוריון. ויש רחוב רבין ואפילו רחוב ירושלים שיכולים להיחשב כניצחונם של החלשים על החזקים. של המאמינים בחיים כנגד אלה שעשו הכול להשמידנו. ואחרי הכול, יש בתחושות הנפש שלי, הרגשה שמשהו התפספס. משהו עדיין חסר.

ואתם, כאשר תבואו לבקר בעיר, שלא יקל בעיניכם. על כול שרואים צריך לחשוב בבית.. צריך לספר לבנים. לא רק לזכור ולא לשכוח אלא להבין את שהתרחש, כדי למנוע שזה יחזור על עצמו. בגרמניה או במקומות אחרים.

ומיכולתם של תושבי ארץ, לקום ולחדש את שהרסה המלחמה, יש מה לראות בברלין של היום.

רשם: דני.

דני פלד חבר קיבוץ ניר יצחק - יליד 33.

מאמרים חינם לשימוש חופשי לאתר מאמרים

שלום ברלין

נכתב על ידי דני פלד

שלום ברלין.

חזרתי אליך אחרי כמעט 10 שנים.

עליך אף פעם לא אוכל להגיד "עירי". את סולחת לי. יש בינינו מערכת יחסים מורכבת, שאפילו ד"ר פיל המפורסם, לא מסוגל לפענח.

אני שונא את מה שאת מייצגת, ואני מעריך את את מה שאת מראה לתיירים כמוני, שגם אם סובבתי ברחבי העולם, את עדיין מדהימה אותי.

מדי פעם אני מנסה להבין למה את כזאת יפה ומצוחצחת, מגונדרת, טובעת בירוק כזה. ירוק שמספרים עליו רק באגדות. נקיה ומודרנית. רחובות רחבים, בנינים מדהימים ביופיים ובמוזרותם, והכול בטוב טעם. ואפילו בנינים שהם קוביות סימטריות בנויים לבנים אדומות, כאלה שיש במקומות רבים אחרים, אצלך בברלין, כאילו זה מתבקש שיהיו קוביות כאלה. הם משתלבים כחלק מהמכלול. העין צריכה אותם..

בשעת אחר הצהרים אחד, אחרי שאכלנו - קרי: אישתי ואני - יצאנו מאחד ממרכזי הקניות הגדולים אל ספסל עץ נקי, לצד דשא ירוק כהה, "ראה ירוקה" בין בנינים העולים השמיימה, מאחורינו, כביש תנועה ומולנו, מעבר לדשא, בניני מגורים וכול מה שרוצה וצריך בן אדם כדי להרגיש טוב. לא מאושר אולי, לא עשיר אולי אבל נינוח.

ואני בסך הכול באתי לנוח. המדריכה באה לעבוד. והיא עובדת. אני מעיד שהיא עובדת. ואני מעריך אותם, ולכן אינני בוכה אף פעם ולא מאחר. יש גם כאלה.

משתהה מהתוצאות של המאמץ האנושי והטכנולוגי שהושקעו לעשות לך מתיחת פנים מוצלחת כזאת.

אחרי ההרס שעבר עליך ברלין, היו שאיחלו שאומנם לא תחזרי לעולם להיות מה שהיית. לא ארכיטקטונית ולא אורבנית. את בנית את עצמך עוד יותר יפה אפילו. עכשיו, צריך לקוות שאידיאולוגית, לעולם לא עוד.

במשאות של בטון, ברזל זכוכית והרבה אנרגיות של אנשים טובים, והרבה כסף כמובן, אפשר להתאפר בכול הצבעים, וזה יפה למי שיפה גם כך. אבל, בכול אלה אין די כדי להבטיח שהזמן לא יצמיח שוב עשבי פרא רעים, שיחזירו אותך למקומות שאני מקווה שאינך רוצה לחזור לשם.

אז היזהרי לך. כבר ראינו באיזה קלות מצמררת התקרנף עם שלם. מאנשי תרבות ודעת, לחבורת מרצחים שפלים, ואותם ידיים ממש, שבנו את האוניברסיטאות, והמוזיאונים והגנים אליהם נהרו בעבר ונוהרים עוד היום מאות אלפי אנשים, אותם ידיים בנו את חדרי הקרמטוריום בהם שרפו למוות מיליונים של נפשות טהורות, ללא אבל בכפם.

ובכול זאת ברלין, יש בך משהו שחסר לכול האחרים.

פינות הזיכרון עליהם את שומרת ואין זה משנה לי האם נעשה בזכות הסכמים שנכפו עליך או משום שיש כאלה שחשוב להם שישמרו באמת.

הרבה דמיון ויצירתיות הושקעו בהם. באנדרטאות. צריך עבורם הרבה נשמה כנה והזדהות כדי למקם לבנות ולשמר סמלים שצריכים להנציח כל כך הרבה קורבנות אדם שקפחו חייהם לצורך ושלא לצורך.

לצורך אמרתי. נגיד. רק נגיד כי אלה אשר לחמו כדי להגן על האחרים, הקריבו עצמם למען אלה שנפלו קורבן בידי הנהגות ובודדים שמטרתם: יהירות, עולם עקרונות עקומות, יצר שלטון ללא מצרים והרבה כסף. בכול מקום שם נהרגים אנשים, מעורב גם כסף.
בתוך מדינה.

תורת הגזע הטהור הארי התפתח בצילה של אותה תרבות אשר מתוכה צמחו אנשי מדע דגולים, פילוסופים מפורסמים, סופרים וכול שאר ענפי התרבות המתקדמת.

איך זה יתכן? ואם זה קרה האם זה יכול לקרות שוב?

אני, אינני בטוח שלשאלה הזאת יש רק תשובה אחת. ואם אין רק תשובה אחת, בלתי מעורערת, אני מרשה לעצמי לקבוע כי סופך להיהרס פעם נוספת.

בינתיים, נכון להיום, את עיר יפה, מושכת ומעניינת. ככול שאני מסתובב יותר וחוזר וחולף על פני מקומות שכבר עברתי על פניהם רק אתמול, אני חוזר ומגלה עוד ועוד פנים שלך כעיר וכמדינה.

אומרים כ העיר טובעת בירק. אני מאשר. במספרים יבשים כ 20 אחוז מהשטח האורבני של ברלין רבתי, הם יערות, נחלים שטחים פתוחים. נהדר. תמיד חלמתי לטייל עם הבנים והנכדים, בניחותא, בין עצי יער ביל גייט, וליהנות מהשקט שהוא חלקם של כאלה ששכניהם רגועים יותר מהשכנים שלי.

חבל, אבל אין לנו. ולכן נוסעים אליך ברלין כדי ליהנות ממה שיש לך ואין לנו. פארק הירקון מתחיל להידמות למשהו אבל עוד לא. אם נרצה חזק אולי יהיה.

איך רוצים חזק? לא דורכים על הדשאים הרטובים. לא משאירים לכלוך ואריזות ריקות בכול פינה שם התארחנו. מכסחים בזמן.ומתפללים שהגשם והשמש יהיו בעייתם.

וזה אולי הדבר שיש לך ברלין בשפע, שאין לנו. גשם ושמש בעייתם.

וזה לא שאין לנו מקומות יפים. יש ובזמן האחרון אפשר גם למצוא בניני פלדה וזכוכית. לא כמו אצלך היום, אבל יש סיכוי. צריך לקוות. סוף, סוף חסרים לנו 6 מיליון אנשים טובים שיכלו לעזור, וכול שנשאר מהם הם אנדרטאות אילמות ברחובותיך ושדרותייך הרחבים, אליהם באים כדי להיזכר ולהתפלא מהנכונות לטפח ולשמר. וגם בזה את טובה מאתנו.

הכיצד? איך את עושה את כול זה? ועל אף שאני ממציא תשובות מלומדות לשאלות קשות על כיצד ואיך,
אינני בטוח באמירותיי.

במרכז אירופה ההיסטורית יש ים של מבנים מונומנטליים, ארמונות. שערי ניצחון שנבנו שכבוד מנצחים מפורסמים שחזרו עטורי זירי דפנה, משאירים מאחריהם נחלי דם ואלפי גיבורים אלמונים שלא זכו עוד לראות את השמש הזורחת ולא זכו לדעת עבור מה נפלו בשדות לא להם. ואת אלה שלא הרגו בקרב, הביאו כדי לבנות את המבצרים והוילות שאנחנו נוהרים לבקר היום. יש מקומות בהם ביקרתי שנבנו בזכות חייהם של עבדים שלא ראו בחייהם יותר מאשר זעה, דם ודמעות.

אותך ברלין, בנו בדרך כלל, ובודאי בדור הזה, אנשים חופשיים. עובדים מאורגנים שבחרו להתפרנס בכבוד כדי לבנות משהו ראוי לעצמם כפרטים ולך כעיר מקלט לחוסים בצילך. וזה חשוב. זה ראוי ואפילו מכובד. לא עבדים בנו את שראיתי בסיורי. אנשים כן. קשיי יום, אולי. עבדים לא. הרבה זרים שהתקבצו תחת שמי ברלין העשירה המשלמת לכול מי שמוכן לעבוד, וגם לא מעט כספים לכאלה אשר סבלו בגין מעשי אבות.
וגם אם העירייה פושטת יד ואפילו רגל, גרמניה הגדולה עומדת בהתחייבויותיה הכספיות לפרטים שהבטיחה להם כי תשלם.

על הנקודה היהודית בברלין, מחייב לכתוב פרק לעצמו. זה בהחלט מעניין להבין את התהליכים ולא רק בעיניים של הגרמנים אלא גם בעינינו שלנו. מה אני שומע ומה ניתן לפרש מתוך הסיפורים של המדריכים ומחברים שהספיקו להתעמק במסמכים ישנים של טרם פורענות וגם אחרי.

האם אמרתי לך ברלין כול שרציתי? לא. הדברים עוד יחלחלו גם אצלי בטרם אחזור לכתוב לך ועליך.
הפעם, אחרי שכול כך רציתי לחזור ולבקר אותך, ותוכניתי יתמלא. מדריכה טובה. קבוצה טובה. ושעות של מזג אוויר לפי הזמנה, התחזקו אצלי רשמים טובים ומחשבות על שהיה, ואולי לא הכול סופר וידוע. ולא רק על היהודים. גם על העם הגרמני שמנהיגיו הנהיגו אותו למעשי רצח ואבדון והמחדל הוא כי העם לא הבין. לא האמין כי זה התרחש אצלו בחצר הקידמית ולא התקומם. הכיצד?

וגם על זה עוד ייכתב.

ואצלי בבית מה? מתקוממים בכול פעם שהעם לא מרוצה ממעשי השלטון? לא. ממש לא. אז למה? למה כול כך הרבה סבל אם יכול אולי להיות אחרת.

על כוס תה כולם מדברים................... וזהו.

דני.

דני פלד - חבר קיבוץ ניר יצחק יליד 33 כותב מיני רשמים על הסובב אותי ואותנו בנושאים שונים. פעם רציני יותר ופעם רציני פחות. תמיד יש משהו רציני. הפעם זה ניסיון.

מאמרים חינם לשימוש חופשי לאתר מאמרים